Search

עתיד האדריכלות הצעירה

Updated: Aug 5, 2021


בגיל 29 משה ספדי מוצא את עצמו עומד מול 354 יחידות מגורים, מונחים אחד על השניה בצורה מודולרית-תכנון שעתיד לשנות את עולם האדריכלות וחווית המגורים האנושית. הוא החל את התכנון בהמשך ישיר לתואר השני שלו ולמעשה זו הגשמה של פרויקט הגמר שלו.


יש להבין את גודל המעמד, קנדה מארחת לראשונה את האקספו העולמי, תערוכה רב תרבותית, בה כל מדינה מציגה בביתן משלה את הישגיה והטכנולוגיות שלה. ומשה הצעיר, מהגר ישראלי, שזה עתה סיים את לימודיו לא תכנן או בנה שום מבנה מעצמו (למעט התמחות של שנתיים אצל לואיס קאהן) מייצג את קנדה! בתכנון שאפתני שחזה 40 שנה קודם לכן את עתיד הבנייה הרוויה והצפיפות העירונית.


בתמונה אדריכל בלי קמטים עושה התחדשות עירונית בקנדה


אבל ספדי לא לבד, בשנת 73 שני אדריכלים אנונימיים יחסית, גוברים על 681 הצעות שהוגשו ע"י מיטב האדריכלים בזירה הבינלאומית לתכנון מרכז פומפידו, מרכז תרבות יחודי בלב פריז. רנזו פיאנו וריצ'רד רוג'רס כובשים את עולם התכנון עם הצעה מהפכנית שעד היום חיה ובועטת ומייצרת שיח על מודרניזם.


גם כאן, מלבד ההצלחה הפנומנלית יש להבהיר שזה ממש לא מובן מאליו שהצרפתים הסכימו בכלל לפתוח את התחרות לקהילה הבינלאומית בטח למי שאין את הניסיון הרלוונטי להיקפי הבנייה והמורכבות שהתכנון דרש.

בתמונה אדריכלים צעירים מקבלים גיבוי ממקבלי החלטות ותיקים לשנות את העולם


ולא רק בחו"ל, גם בארצנו היו ימים שאדריכלים צעירים לקחו חלק פעיל ואקטיביסטי בתכנון הארץ. אברהם יסקי רק בן 24 וכבר מתכנן את כיכר מלכי ישראלי לימים כיכר רבין-המרחב הציבורי המשמעותי ביותר בארץ (אם נדייק בספרו הוא מתנער מכך ומצר על מה שיצא).


רם כרמי רק בן 27! מתכנן את הכנסת וגובר בעיצובו על אדריכל וותיק שזכה בתחרות על כך.


בשנת 76, משה צור לאחר שנתיים בלבד פותח משרד עצמאי ומשם ההמשך כבר ידוע, מבניו שינו את קו הרקיע של תל אביב והעניקו לה את חזות עיר העולם שהיא כל כך יחלה לה.


אז מה קרה פה? איך דור זוכה לשנות את העולם, לקבל הזדמנויות לתכנון מבנים משמעותיים ולהגדיר את המרחב הציבורי, בעוד שבימנו אנו, אדריכלות נחשבת למקצוע של זקנים ואדריכלים צעירים פורשים זה אחר זה לטובת ניהול פרויקטים או להייטק. האם הדור הוותיק מוכשר יותר ועם הזמן הכישרון והיכולות הלכו ודעכו? או שמא הנסיבות השתנו?



אז יש לכך מס' סיבות:



1. הפרק ההיסטורי:


שנות ה-60 עד שנות ה-80 הם השנים המשמעותיות שלאחר מלחמת העולם השניה וזה הזמן שלקח לעוולם להתאושש מהחורבן שבו היה מצוי.

הכלכלה פורחת ויש גידול באוכלוסייה זה כר פורה לניסויים אדריכלים שמוצאים את עצמם בידי הדור הקודם שמאס בתכנון השמרני של הוריו, או כמו שרם כרמי ז"ל היה אומר:

" עולם חדש נקימה, עולם ישן נחריבה"

אצלנו בארץ זה בדיוק הזמן שמשרד השיכון מתבקש לבנות אלפי יח"ד למדינה המפתחת, מבני ציבור מוקמים בכל רחבי הארץ, וכך כל אדריכל באשר הוא קיבל הזדמנות להיות בורג משמועתי בתכנון הארץ.


2. הכשרה:


עד לפני קצת יותר מעשור ברגע שסיימת את לימודי התואר היית "שחקן חופשי", אדריכל צעיר היה רק צריך להצהיר שהוא עבד במשרד תכנון מוכר ובזה זה נגמר.

וועדת זיילר שנולדה כתוצאה מאסון ורסאי שינתה את חוקי המשחק וגרמה להכשרה האדריכלית להיות דרך חתחתים ארוכה ומורכבת מלאה בדו"חות ובתקופת התמחות בת 3 שנים רק במשרדים מאמנים ועם עוד הגבלות. בסופו של תהליך זה יש מבחן עיוני ומעשי שאורך יותר מ-תשע שעות שבו באופן סיסטמתי רק 70-85 אחוז מהנבחנים עוברים אותו.


הדבר העצוב בסיפור הוא שעל אף ההכשרה הארוכה והמורכבת יותר זה לא שהדור שעובר אותה מוכשר או מוצלח יותר. זה למעשה חסם הכניסה העיקרי שבלעדיו אין באמת אפשרות אפילו להשתתף בתחרות אדריכלים משמעותית שלא נדבר על זכייה בה, או להיכנס למאגר מתכננים עירוני כדי להיכנס לשוק הבנייה הציבורית.


מצד שני במשך כל הזמן הזה אדריכלים צעירים מתקשים לקחת פרויקטים בהיקפים קטנים גם כי הם במשרה מלאה אצל משרד מאמן וגם כי הם מתחרים עם מעצבי פנים והנדסאים שמתמחים בדיוק להיקפים האלה ואין לה שום יתרון משמועתי בהכשרה שלהם לעומתם.


כך שמצד אחד אדריכל עם ניסיון של 3-5 שנים מתחרה מול אדריכלים עם וותק של עשרות שנים ומצד שני מתחרה מול מעצבי פנים ומהנדסים עם וותק של שנים בודדות אבל עם התמקצעות מדוייקת בפרויקטים הספציפים שעמם הוא יכול להתחיל לצבור תיק עבודות מעשי.


3. תחרויות אדריכלים:


בעבר זה הייתה הדרך לפרוץ, עשרות משרדים הגיעו לפרויקטים כך והמזמין זכה לתכנון חדשני ולדם צעיר שרעב להצליח. כיום לפחות בארצנו אין באמת תחרויות של ממש רובם הם תחרויות רעיונות ואינם מתממשות כלל לביצוע ואפילו בהם יש חסם כניסה לאדריכלים צעירים או שהם מקוטלגים יחד עם סטודנטים כדי לצאת ידי חובה.


למעשה הפעם האחרונה שבה זכה משרד צעיר בתחרות אדריכלים על תכנון בניין משמעותי קרתה ב-2007 למשרד SO architecture שהיה חייב לחבור למשרד האדריכלים הוותיק שוורץ-בסנסוף רק כדי בכלל להתמודד, כמובן שעד היום הבניין לא הוקם.


עבר עשור ומאז המצב רק החמיר (לחץ כדי לקרוא את הכתבה)


4. אופי המקצוע:


אדריכלות זה מקצוע מתעתע, מצד אחד הוא נחשב סקסי, יצירתי , ומספק ומצד שני אין כלל הלימה בין התגמול לעבודה הסיזיפית שהוא דורש. נוסיף לזה את תהליכי הרישוי והתכנון שרק גדלים ומחמירים את המצב ונקבל דור שלם שכבר פחות עוסק בתכנון ויותר ברישוי. הוא מפסיק לשאול את עצמו איך משנים את העולם לטוב יותר ועסוק יותר ויותר באיך מנצחים את הבירוקרטיה כדי לקבל היתר.


פחות אדריכל יותר "עורך בקשה ראשי", פחות חלופות תכנון ויותר הגשות לחישובי שטחים, פחות חשיבה על איכות התכנון ויותר מחשבה כל כמות יח"ד שאפשר להכניס בקווי המגרש.


וכאשר אותו אדריכל צעיר שבמשך חמש שנות אקדמיה חלם ותכנן כל פרויקט אפשרי מבין שזה הפרקטיקה המשבר גדל והפרישה מהמקצוע עמה.



5. אופי הדורות:


בדור הקודם "הבומרים" היו בעלי מוסר עבודה גדול יותר לעומת דור ה-Y שחי בתחושת FOMO תמידית ומחפש ריגוש יומ-יומי. הרשתות החברתיות רק מחמירות את תחושת הפספוס. העבודה השגרתית במשרד בימים קבועים ובשעות קבועות לא מסתדרת עם קצב הגלילה של הפיד בארוחת הצהרים.


בעוד שהורנו חונכו לעבוד ולפרנס אנו חיים על ליהנות ולכייף, לחיות את הרגע, ולעוף על החלום שלך.

אדריכלות זה מרתון ארוך, תהליך של שנים, בו גם אם קיבלת הזדמנות התכנון והבנייה לוקחים שנים ארוכות-סבלנות היא מצרך חובה בדור שחי בתרבות המיקרו.


אדריכלות זה LOW-TECK אבל העתיד נמצא בהיי-טק.


אפרופו הייטק ,הפרדוקס האמיתי שהסנדלר הולך יחף. בעוד שמשרדי אדריכלים מובילים מתכננים ומעצבים מבני משרדים לחברות ההי טק עם חדרי משחקים ממוזגים, חדרי עבודה מעוצבים בעלי שולחנות גדולים ומתכוונים, ורובם אף עובד במתכונות עבודה היברידית משלבת עבודה מהבית. רוב משרדי האדריכלים נראים כמו עוד אגף בביטוח לאומי עם תור ארוך על המיקרו בשעות הצהרים.


לסיכום, ומה אפשר לעשות חוץ מלהתמרמר?


בעיקר להעיז ולנסות. חשוב להגיד, גם המשרדים המובילים מצאו את עצמם אחת ולא פעם עומדים מול שינוים בענף הבנייה בתקופות אינפלציה וברגעי משבר שפיטרו את רוב המשרד (כמו בתחילת הקורונה). כך שאפשר להגיד שעצם זה שיש עבודה בשוק זה ממש לא מובן מאליו ויש להגיד תודה שהדור שלנו זכה לצאת לשוק לעבודה שיש עבודה.


מצד שני הגיע הזמן לשינוי, ולמדינה שלנו מגיע יותר. אין ספק שלדור העתיד זה שגם מתכנן עם העיפרון אבל גם פותר אותו בתלת מימד ושולח אותו בבים קלאוד לעשרות מתכננים יש את הכלים לכך.


זה דור שהוא מולטי טסקינג עם שני מסכים: מייצר הגשה להיתר באחד ורואה הרצאה בטד בשני, זה דור שרוצה יותר ליהנות יותר, לחיות את העשייה, הוא צריך יותר פיקוח עליון באתר ופחות שעות נוספות כדי לסיים גיליון מדרגות.


וזה גם דור שצריך לעמוד על שלו ולקחת אחריות על החיים שלו, לצאת מהמסך ולדרוש את מה שמגיע לו.

להתנגד לביזיון של מבחני הרשם, לדרוש את הזכות להתמודד בתחרויות אדריכלים ולממש את הפוטנציאל שגלום בו...אחרי הכל למה נכנסו למקצוע הזה אם לא כדי לשנות את העולם.


יש פה משבר דיור שנוצר מתוצאה של שנים, תנו לדור החדש את ההזדמנות לפתור אותו, הוא חייב להצליח כי כבר אין לו איך לגור ואיפה פה בכבוד.


כמובן שגם מי שוכר את שירותיו של אדריכל צריך לזכור את היתרונות במוח רענן ובגוף נמרץ! זה לא רק הניסיון כי כמו שאיינשטיין אמר "טיפשות היא לחזור על אותה הפעולה פעם אחרי פעם וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת".



בתמונה אישה מול עתידה, המקצוע לא כלכלי ובגלל זה יש בו יותר נשים

228 views0 comments